<h1>—עד כאן דברי תלמיד</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[לשון הרי"ף] בכל מתרפאים חוץ מעצי אשרה. והני מילי כשהם נעבדים. וא"ת כיון שהוא במקום סכנה למה לא יתרפא מהם. דהא לא קעבר אלא אלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכיון שיש בדבר סכנה יש לנו לדחותו. ותירץ רבינו יצחק ז"ל דהכי קאמר, בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה. כשיאמר הרופא לך והבא עצים מע"ז, שאותם העצים מועילין לחולי זה, ושאר עצים אפילו מאותו המין לא יועילו. שלפעמים יש רשות לשדים להטעותם ודומין להם שאלו העצים של ע"ז מועילין אבל שאר עצים אין מועילין, כגון זה ודאי אין מתרפאים בהם, וטוב לו שימות, כדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה, ויאמרו שיש כח וממשות בע"ז. אבל אם יאמר הרופא לך והבא עצים פלוניים, ולא נמצא אותו עץ כי אם בע"ז מותר, והכי אמרינן בהדיא בירושלמי [שבת פי"ד ה"ד], בכל מתרפאים חוץ מע"ז וכו', הדה דתימר כשאמר לו הבא עלין מע"ז, והביא לו, אבל אמר לו עלין סתם, מביא לו עלין של ע"ז. וא"ת והא אמרינן בגמרא, לא ישא אדם ויתן עם המין, ואין מתרפאין מהם. ופירש רבינו יצחק ז"ל דהיינו משא ומתן של דברים, פן ימשכנו למינות. וקשה דהא אמרינן בגמרא [כ"ח ע"א] דר' אבהו קבל סמא מיעקב מינאה, ואי לאו דלחכו ליה לשקיה הוה חתכיה לשקיה, ותירץ רבינו יצחק ז"ל דמאי דאמרינן ואין מתרפאין מהן היינו ע"י לחש לפי שמזכיר בו שם ע"ז, וכדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה קתני ואין מתרפאין מהן, דומיא דלא ישא ויתן אדם עם המין דקתני, דהיינו משא ומתן של דברים כדכתבינן שמה, אבל עובדא דר' אבהו סמא הוה, וכן נמי משמע בהדיא בירושלמי [פ"ב ה"ב], מעשה באלעזר בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שנשכו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משום יש"ו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. עוד מקשים היאך קבל ר' אבהו סמא והא אמרינן לעיל [כ"ז ע"ב] ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם, ודאי מת מתרפאין מהם. ותירץ רבינו יצחק ז"ל דודאי מן המין אין מתרפאין דשאני מינות דמשכא, אבל מן הגוים מתרפאין. וקשה למורי הרב ז"ל היכי קאמר רבינו יצחק ז"ל דמאי דקתני אין מתרפאין מן המין ר"ל בלחש, דסתם מתרפאין על ידי סם משמע. ונראה לו לפרש דמאי דאמרינן בגמרא אין מתרפאין מן המין, זהו דוקא כשהוא ודאי מת, שאם ירפא אותו יחשוב שע"ז שלו סייעתו, ואיכא חיזוק ידי עוברי עבירה, אבל אם הוא ספק מקבלין מהן דומיא דרבי אבהו, שאינו חושב בספק חי ספק מת שע"ז שלו סייעתו, דאפשר לו לחשוב שבלא רפואתו יחיה, כיון שהוא ספק.
הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כלומר ונמצא אף למד, שבא ללמדינו דמה רוצח יהרג ואל יעבור אף בועל נערה מאורסה יהרג ואל יעבור. ולמד כמו כן רוצח מנערה מאורסה, שיהא דינם אחד, שכמו שיש לנו להרוג למי שרוצה לבעול נערה מאורסה ומצילין אותה מידו, דכתיב [דברים כ"ב] צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, ודרשינן [סנהדרין ע"ג ע"א] הא יש לה מושיע מצילין אותה בנפשו של בועל. הם הכי נמי דיניה לגבי רוצח, ואם היה אדם רץ אחר חבירו להורגו, יש לנו להציל לנרדף בנפשו של רודף. והשתא דאתינן להכי יש לנו לומר שאם נוכל למנוע לרודף אחר חבירו להרגו בדברים מוטב, ואם לאו יש לנו תחילה לקטוע אחד מאבריו כדי להצילו, ואם אי אפשר אז אנחנו מצווים להרגו, כדי להציל הנרדף. הכי גרסינן אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור, והכי פירושה אף בועל נערה מאורסה יהרג ואל יעבור. ולא גרסינן תהרג ואל תעבור. שאין האיסור תלוי באשה, שהיא אינה חייבת למסור עצמה על גלוי עריות, שבפירוש אמרנו בסנהדרין [ע"ד ע"ב], והא אסתר פרהסיא הוה, אסתר קרקע עולם היתה, הנה כי לא הקשה והא אסתר גלוי עריות הוה, מכלל שפשוט היה לו כי לא היה לה בדבר גלוי עריות אלא הקשה מענין שהיתה נבעלת לו בפרהסיא, ותמה היאך התירו דבר כזה לעשות בפרהסיא, דהא אמרינן דבפרהסיא אפילו ערקתא דמסנא לא משנינן, ועם כל זה השיב התלמוד דאסתר קרקע עולם היא, וכיון שאינה עושה מעשה כלל, אלא כקרקע הזה שנחרש ואינו עושה מעשה כן הדבר הזה, אינה חייבת כלל ליהרג. אבל אותם שגורסין תהרג ואל תעבור מפרשים דמאי דאמרינן קרקע עולם היתה ר"ל שהיתה אסתר כפותה ומונחת לפני אחשורוש ולא היה בה כח כקרקע הזה. ולפיכך לא היתה מחוייבת ליהרג כיון שהיתה כפותה, אבל אם לא היתה כפותה היה לה לברוח, ואע"פ שהיו הורגין אותה. וזה דוחק לומר שהיה המלך כופת את המלכה בכל פעם שהיה רוצה לבעול הגם לכבוש את המלכה עמו בבית. ויש לנו ראיה ברורה ממסכת כתובות שהאשה אינה חייבת למסור נפשה על הבעילה. מדאמרינן התם [כתובות ג' ע"ב] כל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחילה, ואומרים לשם שהיו בנות ישראל נמסרות למיתה, ולא היו רוצות להבעל לו, ואמרינן התם ולדרוש להו דאונס שרי, כלומר למה ימסרו עצמן למות, לדרוש להן כיון שהן אנוסות שהן מותרות לבעליהן. והשיב התלמוד איכא צנועות דמסרי נפשייהו ליהרג, ואיכא נמי כהנות דאע"ג שהיה באונס היא אסורה לכהן. וא"ת ומה היה אומר התלמוד ולדרוש להו דאונס שרי, ומה תיקן, נהי שהן מותרות לבעליהן אבל מ"מ איסור הבעילה במקומו עומד. אלא מדקאמר הכי בפשיטות ש"מ דפשיטא ליה שאין בדבר שום איסור על האשה ש"מ. ואני הצעיר תמה, איך עלה בדעת שום מפרש לומר שהאשה חייבת ליהרג קודם שתבעל, והלא בפירוש אמרו בסנהדרין פרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א] כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. ופירוש ג"ע ר"ל שיבעול אשת איש או שאר עריות המפורשות בתורה כגון אמו ואחותו ושאר עריות. מעתה יש לך לומר מה בעילת אשת איש או שאר עריות שייכא גבי אשה עד שתהרג ואל תעבור, כלום שייך איסור זה אלא באיש שהוא הבועל, אם כן חזרה הבעילה לאשה כשאר כל האיסורין שבתורה שיעבור ואל יהרג, פליאה דעת ממני, ע"כ ד"ת
